שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. מי שמעוניין, הפודקאסט גם מופיע כולו ביוטיוב- לא מצולם כמובן, אלא פודקאסט אבל מי שנוח לו בפורמט של יוטיוב, מוזמן.
הספר על מנוחת הנפש של סנקה, כתוב בצורה של לכאורה מכתב. חברו סרנוס מבקש עצה וסנקה עונה. סרנוס היה פקיד בחצר הקיסר נירון. הוא היה מכר של סנקה. אבל כנראה סרנוס לא באמת כתב את הבקשה לעצה, אלא זו רק הקדמה של סנקה. סוג של הקדמה לנושא שסנקה באמת רצה לדבר עליו. מעין ציור מחשבותיו של איש פשוט, שמצד אחד נבוך למראה העושר והתפארת והשחתת המידות ברומא, ומתאמץ להתנהג באופן ראוי, אבל מצד שני, הוא מקנא באלה באותם עשירים ובעלי כוח.
סרנוס מרגיש שיש לו שליטה טובה בכמה מה"פגמים" שלו, אבל לא באחרים, העמוקים יותר, והוא אומר שכתוצאה מכך הנפש שלו מוטרדת. הוא לא חולה ולא בריא. הוא מבין שהוא פשוט נכנע לדברים שהוא יודע שעדיף לנפש שלו שלא להתדרדר אליהם.
סנקה מסיים את הבקשה לעצה של סרנוס במילים: ". אמנם ידעתי, כי חסרון הקביעות בנפש אינו דבר מסוכן כל־כך ואינו גורם דבר שיהיה כעין סערה בחיים. על מצבי הנפשי, שאני מתאונן עליו, אוכל לאמר בדמיון נכון, כי לא סערה, כי אם כעין מחלת־הים מציקה לי. בוא נא לעזרה והצל ממחלה זו – תהיה איך שתהיה – אדם סובל ממנה, אם גם עיניו רואות מרחוק את הארץ".
סרנוס למעשה אומר שהוא מטלטל. הוא לא בסערה. לא מדובר במחלה קשה, אלא פשוט סוג של היגררות וחוסר שליטה.
סנקה מתחיל את התשובה שלו בדימוי למצבו של סרנוס.
הוא מדמה אותו לאדם שהיה חולה והחלים, אבל עדיין לא בוטח בבריאות שלו ומרגיש תמיד מיחושים והולך לבדוק את עצמו על כל מיני סימפטומים. הוא אומר לו, אתה לא אדם שצריך ממש סמי מרפא. בהקבלה אלינו, זה כאילו הוא אומר לו, אתה לא צריך רופא לנפש, אתה צריך לבטוח בעצמך ולהאמין בדרך הסטואית שאתה עושה. אז לא תמשך לדרכים של אחרים. שלא בהכרח צודקים בדרך שלהם.
סנקה אומר שמה שסרנוס מחפש למעשה, זה דבר גדול. הוא מחפש את מנוחת הנפש. או שלוות הנפש. אפשר גם להגיד שלווה סטואית. שזה ביטוי שככל שאני יודע, קיים רק בעברית. באנגלית סטואי הוא מובן כאדיש. שיש בזה משהו אבל לא בדיוק. שלווה סטואית הוא מונח נכון יותר. הספר הזה של סנקה מלמד אותנו על שלוות הנפש. המטרה היא להגיע למצב שרוחו של אדם תמיד תהיה שלווה. שהשמחה שלו לא תפסק והוא לא יטולטל בין לחץ לרוגע. זה מצב שהנפש מוצאת נחת בעצמה ולא בדברים חיצוניים. בכל מצב.
סנקה מסביר שיש כל מיני אנשים שלא מגיעים לשקט נפשי, מסיבות שונות. חלקם סובלים מהפכפכות, משנים כל הזמן את המטרות שלהם ועם זאת תמיד מתחרטים על מה שהרגע ויתרו עליו. אנשים אחרים אינם הפכפכים, לא בגלל איזושהי עקביות, אלא בגלל קהותם. הם פשוט "ממשיכים לחיות לא בדרך שהם רוצים, אלא בדרך שבה הם התחילו לחיות", כלומר באינרציה.
יש את קלי הדעת שמה שמביא עליהם הגורל, הם לא מרוצים. יש את אלה שפשוט לא אוהבים שינויים ולא יכולים גם בסוף להתמודד עם השינויים.
אנשים רבים מוטרדים כי הם לא מושלים ברוחם. או שהם מפחדים להשיג מה שהם רוצים, או שאין להם אומץ להשיג את מה שהם מצפים אבל נשארים עם הציפייה. "נעים ונדים ברוחם, כדרך הנוטים אחר תאות לבם" אומר סנקה. לפעמים כשהם לא מצליחים במה שהם רוצים, הם מלקים את עצמם על שלא הצליחו. אבל הם לא מבקרים את עצמם שהיו עקשנים בדרך לא נכונה. אלא על שלא הצליחו. או שהם מתחרטים שהתחילו משהו ולא סיימו ומפחדים מהתחלות חדשות. אז הנפש שלהם מטלטלת ככה. סנקה כותב שנפשם "קופאת בשהייה וחכוי של חיים בלתי־ ברורים, ונדהמה באין מעשים למראה תקוותיה הנכזבות.".
סנקה מציין גם את אלה שצריכים כל הזמן לשנות את מצבם. אז הם נוסעים לכל מיני מקומות. לא מתמודדים עם מה שיש ונוסעים רחוק. או לחופש או שעוברים. אבל אז הנפש מואסת גם במקום החדש אליו עברו. מתרגלים לנופים החדשים מהם התלהבנו קודם לכן ואז עוברים שוב. או ממחזה למחזה. אחרי הנופים, מתגעגעים לעיר. זה דומה למשהו שאמר ויקטור פרנקל: "רואים אנו אפוא נטייה בבני אדם לחיות חיי מין שאינם מכוללים בחייו האישיים של האדם אלא מוקדשים לתענוג בלבד, מין כזה המעורטל מן האישיות הוא סימפטום של תסכול קיומי – היינו תסכול בחיפוש האדם אחר משמעות.". הבעיה היא פנימית. סנקה מצטט את המשורר לוקרציוס: ”ֵכּן ִמְפּני ַעְצמוֹ בּוֵֹרַח ָכּל ֶאָחד“.
אבל אף אחד לא יכול לברוח מעצמו. אז לא במקום בו אנחנו נמצאים מצוי הקושי, אלא בנו עצמנו. אז ככה נוצר מצב שאין לנו סיבולת לעבודה קשה, כי אנחנו לא מתמודדים איתה טוב ומואסים בה. אבל גם לא לשעשועים ממושכים כי אנחנו מתרגלים אליהם. אז אנחנו מואסים בכל התמדה. אם זו התמדה שלנו או התמדה באחרים.
ככה אנשים מטלטלים. השלווה מגיעה מהיציבות ונראה בהמשך איך מייצרים את היציבות ואיזה סוג של יציבות.
ג.
בחלק השלישי של הספר. סנקה מתחיל בעצות קונקרטיות להשגת שלווה סטואית.
הוא מתחיל בעצה של עיסוק ציבורי. אני יודע זה נשמע מוזר שלעבוד עם הציבור או לשרת ציבור זה משהו שיתרום לנו לשלוות הנפש.
ההסבר הוא שלשרת את הזולת ואת החברה והמדינה, זה גם לממש את עצמנו בפעילות שאנחנו עושים. וגם לעשות טוב בו זמנית לאחרים. יש פה סיפוק כפול. אבל זה רק אם אנחנו עוסקים בפילוסופיה. סטואית כמובן לא אקדמית. כזאת שמתרגלת אצלנו את הדרך את הרווחה הנפשית. גם יש דרכים רבות לעשות זאת. כל אחד צריך על פי כישוריו. זאת אומרת שהעצה הזאת לא אומרת להיות עכשיו פקיד ציבור, פוליטיקאי, גנרל או משהו כזה. אלא שבכל מה שלא נעסוק על פי כישורינו כמובן, נעשה זאת מתוך ראיה שאנחנו נותנים ערך. הוא אומר שיכולים להיות גדולים מעשי האדם שבכל מקום ופנאי שיש לו, יביא תועלת לאחרים בכישרון שלו, בדבריו ובעצתו. ככה שגם מורים שמלמדים את נוער מוסר וערכים "כל אלה במעשיהם ליחידים הם מזכים את הרבים.".
לכל מעשה טוב שלנו יש עקבות ואדוות. לכן אנחנו חייבים להיות בחברה. וחייבים להשפיע לחיוב. לא מתוך אינטרס אישי צר. ככה נגיע לשעמום. לא נדע מה לעשות. "אז נתחיל לבנות בניינים במקום אחד ולהרוס במקום אחר, ננסה להעתיק ים ממקומו מצד זה ולמשוך את המים לצד אחר, למרות קשי המפעל, ונבזבז בקלות דעת את הזמן אשר קצב הטבע לחיינו". תחשבו על אנשים עסוקים מאוד. אפילו עשירים מאוד שכל הזמן יש להם עסקים. והם עוברים לעסק אחר. קונים משהו אחד, מוכרים אחר. איזה ערך הם נותנים? הם לא בהכרח מאושרים. אפילו יש סיכוי סביר שהם לא. יש אנשים שמתקמצנים על הזמן שלהם ויש שמבזבזים אותו. יש כאלה שבזבזו את זמנם בלי שהשאירו מעצמם כלום. סנקה אומר "אין יותר נבזה ממה שאנו מוצאים לפעמים אדם זקן בא בימים, אשר אין לו מופת אחר לאריכות ימיו זולתי מספר השנים אשר חיה“.
אם המזל שלנו לא טוב, אנחנו לא צריכים לברוח מהמציאות. המזל יכול למצוא כל אחד בכל מקום - מזל טוב או רע. אז סנקה אומר, שהמסקנה היא לא להיות שאפתנים מידי. אפשר להיות לתועלת לאיפה שהמזל הביא אותנו. יש אנשים שתמיד מחפשים את המשרה הבאה. אם זה מה שנדרש, כי לשם הגורל הביא אותנו, אז סבבה. אבל מכל עמדה אנחנו יכולים לעשות משהו ולהשפיע לטובה. "אם הרחיק אותך המזל מן המקומות המכובדים ביותר במשרת המדינה, תוכל לעמוד על מקומך, ותעזור בקול זעקתך; ואם סוגרים את גרונך – עוד תעמוד ותעזור בשתיקה. לעולם אין מעשה אזרח־טוב חולף לריק: הוא פועל בשמיעת אזניו, במראה עיניו, בחזות פניו, במועל כפיו, בעקשנותו הדוממת, ואפילו בדרך הילוכו.".
סנקה במקרה זה, מדבר על היבט נרחב של מידת הצדק. אצל הסטואים מידת הצדק היא לא לעשות לעוול לאחרים. אבל זה גם עקרון סטואי לנהל את הסביבה הקרובה שלך. לא להיות במקום שישפיע עלינו לרעה ויקשה עלינו לפעול על פי המידות הטובות. זה אומר גם למנוע עוול. יש לנו חובה מוסרית להשפיע לחיוב איפה שאנחנו יכולים להשפיע לחיוב. על כן, סנקה אומר שהצדק מביא ברכה לעולם גם ממרחקים וגם במסתרים. זה יכול להיות שגישת הצדק שלנו תעשה טוב באופן ישיר ואפשר באופן עקיף. בדומה לעקרון של "תעביר את זה הלאה", מי שמכיר. היה כזה ספר ואח"כ סרט שיצא בשנת 2000. סרט עם קווין ספייסי, והלן האנט והילד "מהחוש השישי". לא ראיתי את הסרט, אבל העיקרון שלו מאוד התפרסם. מדובר על ילד שכאשר הוא מגיע לכיתה ז' בבית הספר הוא מקבל מהמורה שלו משימה לימודית - לנסות ולמצוא דרך שתשנה את העולם. בהתחלה הילד חושב שזה לא אפשרי לביצוע אך עד מהרה הוא מתחיל לפעול. הוא מייסד שיטה חברתית לפיה אדם מחזיר טובה לא למי שקיבל אותה ממנו, אלא מחזיר אותה לשלושה אנשים אחרים, מוכרים או זרים. כך, אנשים סביבו מתחילים להעביר את המעשים הטובים מאדם לאדם וטרוור גורם לשינוי חברתי של ממש עד שהוא נכנס עמוק לחייו האישיים.
הסרט עצמו יצר תנועה כזאת של אנשים שהחליטו להעביר הלאה.
אבל סנקה אומר שאדם צריך ש: "בכל מצב שימצא בו לא יחדל מהועיל". גם אם אנחנו בהפסקה מעשייה. לא משנה אם אנחנו לוקחים לנו חופשה, או עוזבים מקום עבודה, או שמשהו גורם לנו להפסיק מה שאנחנו עושים ומהווה לנו מכשול "בוודאי לא תהיה לעולם ההפסקה סוגרת על הכל, באופן שלא יהיה עוד שום פועל צדק יכול להעשות." כלומר תמיד אנחנו יכולים לעשות משהו.
ה.
סנקה נותן כדוגמא את אתונה. בתקופה בה היו בה 30 עריצים ולא היתה חירות. העריצים הוציאו רבים להורג והאכזריות שלהם גברה בכל יום. הם העמידו רבים לדין לא צודק.
סנקה שואל:
"הכי יכלה המדינה להיות שלוה בהיות עריצים במספר רב כזה שרויים בתוכה, ועמהם כמה וכמה משרתים ועושי רצונם של כל אחד?"
לא היתה לעם תקווה שמשהו או מישהו יושיע אותם. אבל בעיר היה את סוקרטס באותה עת. הוא נחם אנשים. הוא דיבר אל אלה שנואשו שהמצב ישתפר. הוא נתן דוגמא לכל מי שרצה להיות חופשי למרות מציאות שלכאורה לא מאפשרת. "ויהי לאות ומופת לכל החפץ ללכת בעקבותיו, בהיותו אדם חפשי למרות שלשים השליטים.".
הם לא סבלו חרות אדם אחד שהפריע את שלוות העריצים. הם אלה שהעמידו את סוקרטס לדין והוציאו אותו להורג. זו דוגמה שגם במדינה שמצויה בצרה ומצב גרוע, יש מקום לאדם חכם להצטיין. לפעמים אנחנו במדינה פורחת ובה מושלים תעבי הבצע, הקנאה והשחיתות. גם אז צריך שהחכם יצטיין.
המסקנה של סנקה, היא לפעול בהתאם ליכולתנו במצב בו אנחנו מצויים. "אבל בכל אופן לא תחדל התנועה בחיינו ולא נהיה קופאים ממורא ופחד."
החלק החשוב פה הוא התנועה. תמיד אנחנו צריכים להיות ערים לשינויים ולדעת לפעול בכל מצב. כשאנחנו בתנועה בפעילות הטובה שאנחנו עושים. בהתאם ליכולות שלנו כמובן, חלק מהעניין הוא, לא לקפוא. כלומר לא להירתע ממה שהמציאות כופה עלינו. זו מידת האומץ והגבורה. "הן החפץ לשמור נפשו, כמדומה לי, איננו החפץ לטמון עצמו בעפר… הרעה היותר רבה היא, שלא להיחשב עוד בין החיים קודם שבא המות". גם בתקופות שהמצב במדינה גרוע ולא מאפשר לנו לפעול ציבורית או לא מאפשר לנו לעשות מה שעשינו קודם, למשל הדוגמא עם סוקרטס. הציעו לו להצטרף להנהגה בעת תקופת העריצים. הוא העדיף לעשות את הטוב בקשר שלו עם האנשים. בעצות ובלימוד. אז העמידו אותו לדין אחרי שפקדו עליו העריצים להביא אדם לדין באופן לא צודק. סוקרטס סרב. הוא בחר לעשות את מה שיכול היה לעשות אבל בצדק ואומץ.
האנלוגיה שסנקה משתמש בה: "כמו בנסיעה מסוכנה על הים תשתדל להגיע אל החוף ולא תחכה עד שירפו ממך המקרים החיצוניים, כי אם תעשה מה שביכלתך לחלץ עצמך מהם".
ו.
סנקה כותב: "אמנם עלינו להשקיף בתחלה על עצמנו, אחרי כן על העסקים אשר אנחנו חפצים להתחיל ולבסוף על האנשים אשר למענם ובחברתם אנחנו עושים את מעשינו."
כלומר אנחנו צריכים לבחון קודם, איזה אנשים אנחנו. האם מתאים לנו ללמוד בנחת ושלווה, או לפעול. מה מתאים לנו יותר מבחינת הכישורים שלנו. אנחנו אלה שצריכים לדעת מה מתאים לנו. לא לחץ חיצוני. כמה אנשים אתם מכירים שהלכו ללמוד מקצוע שחשבו שנכון כי הוא יביא להם מעמד, או כסף? או שזה מקצוע פופולרי שיביא להם יציבות. אבל אח"כ הם סובלים. הם לא מאושרים. זה מקצוע שלא מתאים לאופי שלהם. את זה מכנה סנקה: "במקום שהטבע מתנגד, לשווא כל העמל". ואנחנו צריכים לבחון את עצמנו היטב. כי לרוב, אנחנו חושבים שאנחנו יכולים יותר ממה שבאמת אנחנו יכולים. זה סנקה אומר, לא אני. אבל אני נוטה להסכים. יש אמירה שלא בדקתי אותה אמפירית, שאדם מגיע למעמד שהוא גדול על יכולותיו. ככה, אנשים נוטים להגרר לתפקיד או לפעילות שהם רוצים מתוך שאפתנות אבל אז מגלים שגדולה עליהם המשימה שלקחו על עצמם. סנקה מתאר את זה גם בהיבט של אנשים שחושבים שהכסף והמעמד שלהם יתנו להם חוסן במשימות שהם לוקחים על עצמם ומתבדים. או אפילו אדם שלוקח מעמסה פיזית גדולה ממה שגופו יכול לשאת. בנינו כולנו הגברים ככה. זה היבט תרבותי שאנחנו לוקחים משימה או מאמץ פיזי שאנחנו לא תמיד יכולים לעמוד בהם. זו ההתניה התרבותית של להיות "גבר" גורמת לנו לחשוב ככה ולא היכולת האמיתי שלנו.
יש גם מקרים כמעט הפוכים. אנשים שנמנעים מלעשות כי הם חושבים שאין להם את היכולת. נניח אנשים שחושבים שצריך להיות אדם מוחצן כדי לעשות תפקיד מסוים או מקצוע או משימה, אבל הם מופנמים מידי. גם אנשים כאלה, יכולים לבחון מה הדרך שלהם למשימה.
אחרים, הם עקשנים בלי חשיבה אם נכון או לא נכון להתעקש. חלק הם אנשים שנוחים להתרגז מבלי לחשוב שהם פוגעים באדיבות ובנימוס שלהם עצמם. אנשים שאוהבים להתפלסף. לפעמים לרמה מסוכנת.
"לכל אלה מועילה יותר המנוחה מן העסק בשוק; טבע פראי ושאינו נוטה לסבלנות צריך להתרחק מן החופש שבכוחו להזיק.".
זו דוגמה נפלאה של סנקה שמלמד אותנו שאנחנו צריכים להכיר את עצמנו ואם יש לנו נטיה כזאת, לרגזנות או טבע פראי כמו שהוא מכנה את זה, אנחנו צריכים לוודא שאנחנו מרחיקים את עצמנו מסיטואציות שבהן לא נשלוט ברוחנו.
אז מגיע השלב בו אנחנו בוחנים את מה שאנחנו רוצים לעסוק בו. לאחר שבחנו את עצמנו ואנחנו יודעים מה הנטיות שלנו, מה האופי שלנו מה מתאים לנו ומה לא.
סנקה נותן כלל:
"הכלל הוא, כי צריך להיות כוח יותר גדול באדם הפועל מאשר במשא, שהוא נוטל עליו.".
אם המשימה גדולה עלינו, זה מדכא אותנו. יכול להיות מצב בו המשימה לא גדולה עלינו, אבל היא תוליד עיסוק נוסף. וככה נמצא את עצמנו בשליטת העיסוק שלנו ולא הפוך. זה יכול להיות בעיסוק ציבורי, זה יכול להיות בתפקיד בעבודה. זה יכול להיות בתחביב שלנו. נניח החלטתי לעשות כושר ולרוץ. ואז אני ממשיך לאופניים ושחייה ומרתון וטריאתלון ואני צריך ציוד, ואימונים ומשטר דיאטה וקבוצות אימון ומאמנים ועוד ועוד ועוד.
יש דוגמאות רבות למקרים בהם העיסוק שלנו משתלט עלינו.
אנחנו צריכים לקחת על עצמנו משימה או תפקיד שתמיד נוכל לסגת ממנה לאחור. הכוונה היא, או שהמלאכה תיגמר מצד עצמה או שנוכל לסיים אותה. אם פרויקט לא מגיע למימוש ביעד ששמנו, אנחנו צריכים לדעת לעזוב אותו.
ז.
השלב הבא, הוא לבחון את האנשים סביבנו. האם נכון לנו להשקיע בהם את הזמן והתשומת לב שלנו. יש כאלה שלא משנה מה אנחנו עושים למענם, הם חושבים שאנחנו צריכים להכיר להם טובה. ככה אומר סנקה.
"אבל אין דבר משיב נפש כמו ידידות נאמנה ונעימה."
כמה נפלא למצוא חברים שאפשר לגלות להם כל סוד בבטחה ואנחנו לא צריכים לפחד לידם כמו שלא נפחד מעצמנו. מלגלות להם סוד כמו שנגלה אותו לעצמנו. חברים שיסירו מעלינו דאגה וירגיעו אותנו וידעו לתת לנו עצה טובה, כזאת שנועדה לנו ומתאימה לנו. חברים שיגרשו עצב ורק לראות אותם יגרום לנו לחייך.
זה מאתגר. גם סנקה אומר את זה.
כי החברים שלנו צריכים להיות כאלה החופשיים מתאוות אומר סנקה. כאלה שלא ידרדרו לדברי עוול שיטמאו גם אותנו. "עלינו להשגיח היטב, בבחירת ידידים, על דעותיהם, ולהתרועע רק עם אנשים רחוקים ככל האפשר מדבר רע.". שימו לב שהוא אומר רחוקים ככל האפשר מדבר רע. כי הוא מבין שאנחנו לא יכולים לחפש או למצוא אדם מושלם. אבל כן, לחפש כחברים כאלה שלא ידביקו אותנו בחטאים ועוולות. מספיק אנשים שאינם גרועים. סנקה אומר מפורש שצריך למצוא מספיק טוב ולא כאלה שהבריאות הטובה שלנו תפגע במגע עם חולי של אחר. הוא אומר שיש דורות שיש בהם יותר אנשים טובים. יש דורות שמתבלט האדם הטוב כי סביבו הרבה גרועים.
"אבל בדור עני, (והכוונה עני באנשים טובים) כשמספר הטובים כה קטן, לא תביאך הבחירה במבוכה גדולה כל־כך. בעיקר הדבר יש להתרחק מן הזועפים, הנושאים קינה על הכל, וכל מה שנעשה הוא להם עניין לתלונות. אפילו אדם נאמן ובעל רוח נדיבה, בתור ידיד הוא מביא את מנוחתנו בסכנה כשהוא נרגז ומתיפּח על הכל".
הוא אומר להתרחק מאלה שמתלוננים על הכל, שמוצאים דבר רע בכל דבר. כי אפילו אדם בעל רוח טובה משבש את עצמו כשהוא מתלונן ומצוא פסול בכל דבר. כמו אמירה שצטטתי בעבר מאיינשטיין (אם אכן זה הוא שאמר אותה), תתרחקו מאנשים שליליים הם מוצאים בעיה לכל פתרון.
ח.
זה השלב שסנקה עובר לדבר על הכסף והרכוש. הסיבה העיקרית שאנשים עובדים. הוא אומר שאם נבחן רגע את כל הדברים שגורמים לנו לטרדות, מוות, פחדים, תשוקות, מכאובים וכד'. ונבחן את כל הדברים הגרועים שקורים לנו בגלל כסף, אז הצרות שגורם הכסף, גדולות יותר. ההסבר של סנקה הוא שאנשים שאין להם נכסים, סובלים פחות ממי שיש לו ואיבד את הנכסים הללו. הסיבה לצער בהעדר כסף, היא קטנה מהצער שנגרם מהאפשרות לאבד מה שיש.
הצער והמצוקה שווה לאנשים עשירים ועניים. עשירים לא סובלים פחות מאותו סבל שסובלים בו עניים. סנקה מצטט את ביאון -חכם ציני מאתונה מהמאה ה-3 לפנה"ס. ציטוט שאני מתחבר אליו אישית: ”לא פחות קשה הוא לאיש קרח מאשר לאיש שעיר, כשעוקרים את שערותיו“. ככה זה גם עשירים ועניים. הצער שלהם זהה באיבוד מה שיש להם. כל אחד מהם שומר על מה שיש לו. אז קל יותר לעני שיאבד פחות מאשר העשיר. זה נכון גם לשמחה. "לכן תראה אנשים יותר שמחים בין אלה, אשר לא האירה להם ההצלחה פניה כלל, מאשר תמצא בין האנשים אשר עזבה אותם".
סנקה נותן דוגמה ל 2 אנשים שונים.
האחד בחור בשם פּומפּיאנוס. הוא היה במקורו מהעיר גדרה. לא זאת של ימינו. אלא בעבר הירדן באזור הכנרת. המתרגם אהרן קמינקא כותב שהוא "יליד גדרה בארץ־ישראל". אבל כנראה מדובר באזור עבר הירדן. פּומפּיאנוס היה עבד משוחרר של פומפיוס הגדול. המתחרה של יוליוס קיסר במלחמת האזרחים הרומית. אז פומפיוס בנה מחדש את גדרה ונתן לה מעמד כמעט אוטונומי גם מתנה לעבד המשוחרר שלו, אבל כחיץ להתפשטות הנבטים. לא הרבה אח"כ הקיסר הראשון אוגוסטוס נתן את העיר להורדוס. אבל לאחר מותו של הורדוס, העיר עברה להיות תחת פרובינציית סוריה.
בכל אופן פּומפּיאנוס מגדרה, לאחר ששוחרר, צבר הון עתק, יותר מאשר היה לאדונו פומפיוס ששחרר אותו. פּומפּיאנוס ניצל את המלחמות להתעשרות. הוא התגאה בעושרו ובכך שהיה עשיר מפומפיוס. הוא כל יום היה סופר את העבדים שלו.
לעומתו, מזכיר סנקה את מיודענו דיוגנס הציני. שהיה לו בשלב מסוים עבר אחד בשם מנס אבל הוא ברח לו. כשסיפרו לדיוגנס היכן נמצא מנס. הוא ענה: ”לחרפה תהיה, אם מנס יוכל לחיות בלי דיוגנס, בעוד שדיוגנס לא יוכל לחיות בלי מנס!“.
דיוגנס לא יכול היה לקבל את המחשבה שהעבד יכול לחיות בלעדיו והוא לא יכול לחיות בלי העבד. זו דוגמא למרבה נכסים מרבה דאגות. ככל שיש לנו יותר נכסים יש לנו יותר מה לדאוג לנכסים והם שולטים בנו. עבדים רבים, דורשים לבוש, מזון, לדאוג שלא יגנבו, להתמודד עם המריבות והאנרגיה הרעה.
"הכי לא מאושר הוא יותר, מי שאינו חייב דבר לשום אדם זולתי לבעל חוב אחד, אשר קל להתעלם ממנו – לו לעצמו?"
הכל תלוי באופי שלנו. האם אנחנו יכולים להתמודד בגבורה וצדק עם כמות עיסוקים ונכסים? להתמודד עם כמות פגעי המזל? כי הרי ככל שיהיה לנו, ככה לגורל יש יותר מה לקחת. למזל יש יותר במה לפגוע. אז אנחנו נדרשים להתמודד עם יותר פגעי גורל ומזל.
הנוסחה של סנקה: "המצב היותר טוב בנכסים הוא, כשאין יורדים למדרגת העניות לגמרי, אבל אין רחוקים מהעניות.".
מאחר ואני מעדיף פרקים לא ארוכים מידי ולא להעמיס בפעם אחת. אני אמליץ לכם לקחת את הפרק הזה לתשומת לבכם ואמשיך אותו בשבוע הבא. עם עוד עצות טובות של סנקה לשלווה סטואית…
אז עד כאן להפעם. אני מאחל לכם שלוות נפש. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. מי שמעוניין, הפודקאסט גם מופיע כולו ביוטיוב- לא מצולם כמובן, אלא פודקאסט אבל מי שנוח לו בפורמט של יוטיוב, מוזמן.
ט.
סנקה מציע את מידת ההסתפקות. "בלעדיה אין די בכל הון ועושר". בעזרתה, נסתפק במה שיש לנו. הוא טוען שזו התרופה להפוך עניות לעשירות. להתרגל לחיים פשוטים.
אנחנו צריכים להתרחק מהפאר והקישוטים. להעריך דברים מתוך זה שהם יעילים ולא יפים ולא מפארים. אוכל ושתיה יש להם תפקיד להשביע ולהרוות. חשק צריך להיענות במידה נחוצה ולא יותר.
למעט ברדיפת תאוות, לא לרדוף כבוד, לוודא שאנחנו לא מתרגזים, לא להיות מוטרדים מעניות, לכבד חיים פשוטים. מידת המתינות גם נוגעת לשאיפות ותקוות שלנו. הוא כותב: "לאסור כמו בכבלים את התקוות המשרכות דרכיהן ואת הרוח החש לקראת העתידות, ולהגיע למדרגה שנבקש את העשירות יותר בתוך עצמנו ולא בתור מתנת ההצלחה.".
שזה משפט לדעתי, להדפיס שיהיה נגד עיניכם. הכוונה לא לחפש הצלחות חיצוניות. אלא להגיע לדרגה שאנחנו מרוצים ומסופקים מהעשייה שלנו עצמנו ולא מהתוצאות. ככל שיהיה פחות לקחת מאיתנו, ככה נתמודד טוב יותר עם פגעי הזמן והגורל.
אנחנו צריכים להרגיל עצמנו לאכול בלי תפארת. בגדים שהערך שלהם הוא בתועלת. מגורים לפי מידותינו. אפילו ברכישת ספרים, שזה מבורך, לא נכון לצבור ספרים סתם שיהיו על המדף יותר מאשר אנחנו יכולים לקרוא. גם אם נקרא באובססיביות זה עול על הלומדים ולא מרבים חוכמה. להתמקד בתחום קריאה ספציפי או כמו שסנקה כותב: "יותר נכון למסור נפשך ביד מחברים מעטים, מלהיות תועה בקרב רבים". אסור שהספרים יהיו לקישוט. אם זה פיזי ואם זה בקריאה שתקשט אותנו בכך שנדע להגיד שקראנו הרבה אבל זה לא יביא לנו חוכמה. זה רק יקשט את אופיינו, לא יביא לנו אופי טוב.
י.
עכשיו נניח שהביא לנו הגורל צרות, או בחיינו הציבוריים או בחיינו הפרטיים. זה דומה שמקבל את מה שמוטל עליו מבלי להתבאס ולזעוף. אם נקח את מה שאנחנו חווים את הקשיים מבלי לזעוף אז גם נתרגל והסבל יפחת. או כלשונו של סנקה: "ההכרח מלמד אותם לשאת הכל בגבורה, וההרגל גורם להקל המשא".
נקח את זה צעד קדימה. כל דבר אנחנו יכולים להפוך למשעשע ומענג. כל מצב בחיים. זו שאלה של בחירה שלנו. כמו המשפט הסטואי של ויקטור פרנקל: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו."
סנקה כותב שהחסד הגדול ביותר שעשה איתנו הטבע, הוא היכולת להתרגל. זה מקל על הייסורים, הסבל והעול. גם מרקוס אורליוס כתב לעצמו משהו דומה ב"מחשבות לעצמי" בספר השביעי: "33) על הכאב. מה שאי אפשר לשאתו מוציאנו מן החיים; מה שמתמשך לאורך זמן — אפשר לשאתו. מחשבתנו אף היא משמרת את שלוותהּ על ידי התרחקות מכאב, והיסוד המושל בנו אינו ניזוק ממנו.".
כולנו כפופים לאותו מזל. חלקנו אסורים בשלשלות זהב שהבאנו על עצמנו או נולדנו לתוכם. חלקו בשלשלאות נבזיות וחלקנו אוחזים בשלשלות אבל הן אוסרות אותנו גם. סנקה אומר שהרי גם מי שמוביל אסיר שאזוק לו ביד, כבול באותה מידה.
יש כאלה השלשלאות שלהם, הם רדיפת כבוד, יש כאלה רדיפה אחרי כסף, יש כאלה שהשלשלת שלהם, היא עצם היותם שפלים. יש אפילו שהכהונה שלהם היא השלשלת. "הן כל החיים הם כמין עבדות" כותב סנקה. שוב גם מרקוס אורליוס כותב משהו דומה בספר 11 של מחשבות לעצמי: "30 עבד הינך; לא לך לתהות על סיבתם של דברים". במקרה זה מרקוס מצטט מישהו, אבל לא ידוע מי.
זה אומר, שנכון שנתרגל ולא נתלונן. אבל גם נדאג שיהיה לנו נוח. בכל דבר אפשר למצוא משהו טוב.
"השתמש בשכלך כנגד המכשולים: הדבר הקשה יוכל להרכך, הדחק יוכל לההפך למרחב, ונטל כבד אינו מדכא כל כך, אם יודעים איך לשאת אותו."
ובסוף לזכור, שכל הדברים החיצוניים הם הבלים. עוד סיבה למה לא לקנא באחרים. מה שיש להם גם יכול להילקח. אפילו אלא שנמצאים לכאורה במעמד הכי גובה או בשלטון,הם לא חפשים לרדת מהמעמד או מהשלטון מתי שירצו, הם מפחדים שיאבדו הכל אם יעזבו.
כשאנחנו בדרך למעלה בעצם העשייה שלנו, אנחנו צריכים לעשות זאת עם מידת הצדק כמו שאמרנו בהתחלה, שנרבה טוב שיפיץ את עצמו, אז אם נרד מהמעמד הירידה תהיה קלה יותר. אנחנו חייבים בעת העלייה שלנו להציב לעצמנו גבולות מוסריים. גם בשאיפות ותאוות שלנו. אז לא משנה מה יביא עלינו הגורל, ההתמודדות שלנו תהיה טובה יותר.
יא.
הספר הזה של סנקה נכתב לאנשים כמונו. שעדיין לא חכמים. אלא רק מתרגלים ומתקדמים. כלומר לכולם. החכם, יתמודד עם כל מה שיביא עליו הגורל. הוא יצליח נגד כל מקרה שהוא מתמודד איתו. הוא לא יעזוב מקום בגלל גורל גרוע. הוא לא יפחד. כי רכוש, כבוד, ואפילו גופו, הם חסדים זמניים שיש לו.הם יכולים להילקח ממנו כל רגע. ככה הוא בשלווה. כל מה שלא שלו, הוא מוכן להחזיר ואם ילקח הוא לא יתרגש. הוא שומר על כל אלה. כי הוא אחראי. אבל הוא לא יתלונן אם משהו ילקח ממנו. במילותיו של סנקה: "כי אם יאמר: ”מודה אני על מה שהיה מסור ונתון לי; אמנם חלף תשלומי־שכירות מרובים השתמשתי בקניניך, אבל כיון שאתה דורש אותם, אני משיבם לך בחפץ־לב וברצון. אם חפצך הוא שאחזיק עוד באיזה דבר מאתך, אשמרנו גם עתה עמדי; ואם אחרת גזרת, הנה אני משיב ומחזיר למקומם כל כלי כסף והון ונחלה ובני־בית“.
זה כמו הדיכוטומיה של השליטה של אפיקטטוס.
החכם יחזיר גם את נשמתו שלא הוא בחר בה, אבל יחזיר אותה טובה ממה שקיבל. סנקה מדבר פה על הפחד מהמוות. אף אחד מאיתנו לא החכם שסנקה מדבר עליו. הוא בעצמו לא חשב שהוא חכם אלא מתקדם ולומד. אבל הפחד מהמוות מגדיר את החיים. הוא אומר מפורש "אין אדם חי היטב, אם אינו יודע למות כהוגן!".
מי שעושה פעולות ומחשבתו מוגדרת ע"י הפחד מהמוות, לא חי טוב. "מי שמפחד מן המות לא יעשה לעולם דבר גדול בתור אדם".
אין אדם שחי לנצח, אז מי שמבין שזמנו נגזר מרגע שנולד, יבין גם שמה שיכול להתרחש, עלול להתרחש. בדיוק כמו שהאפשרות למות קיימת וגם תקרה. אז ככה כל צרה אחרת. החכם צופה צרות שיכולות להתרחש והוא מוכן להן יותר ונפגע מהן פחות בשל כך. "רק לשאננים ובוטחים באשרם הם דברים קשים.". הכוונה לפגעי הגורל. "הלא אף מחלה, שביה, חורבן, תבערה – אינם באים לפתע פתאום". אנחנו רואים צרות של אחרים. אנחנו יודעים שאנשים מתים. למה שאנחנו צריכים להתפלא שמשהו קורה גם לנו?
הרבה אנשים חיים מתוך מחשבה שכלום לא יקרה להם. או פשוט לא חושבים. אבל כל אחד יכול לחוות צרות שחווים גם אחרים. זו אחת הדרכים להתכונן לכשיגיעו אלינו הצרות. אם לא נתכונן, כשיקרו הדברים כבר יהיה מאוחר מידי להתכונן להם.
"לעומת עליות וירידות כאלו המתרחשות תמיד, אם אינך רואה את כל מה שאפשר לבוא, כאילו הוא עתיד להגיעך, הרי אתה נותן רק למקרים שליטה יתירה עליך, בעת אשר הרואה את הנולד הוא מחליש את כוחם.".
יב.
בפרק ה 12 של הספר, כותב סנקה, שכל זה אומר לא להעמיס על עצמנו דברים לשווא. או לתכלית לא נכונה. כלומר לא לרצות מה שאנחנו לא יכולים להשיג. או שאם כן נשיג, אז נמצא את זה כהבלים. שהתאמצנו בשביל משהו מטופש. או לא נכון. זה גם חלק מה-מחשבה תחילה על צרות שיכולות להגיע.
אנחנו צריכים שהתכלית שלנו תהיה ראויה לעבודה שלנו לעשייה שלנו ושהעשייה שלנו תהיה ראויה לתכלית. לא לעשות דברים סתם. כי המקור של כל סבל שלנו היא עשייה שלא הצליחה או שכן הצליחה אבל הביאה עלינו חרפה.
אנחנו צריכים לקבוע לעצמנו מראש מה המטרה של מה שאנחנו עושים. לא לקחת על עצמנו סתם דברים או לחפש מה לעשות. אלא לדעת מראש מה נכון לנו לעשות ולעשות את זה. סנקה קורה לזה "בטלה עסקנית". כמו נמלים שעולות במעלה העץ ואז יורדות כי אין להן כלום למעלה. ככה אנשים עסקנים בהרבה דברים בלי תכלית נכונה. אפשר לקרוא לזה גם ”עצלות חסרת־מנוחה“. כי זה לא באמת בטלנות או עצלות. אלא חוסר כיוון ותכלית. כל עבודה צריכה להיות עם תכלית ולא סתם בגלל אהבת עבודה. לא נרחיב על הנושא הזה יותר מידי, אבל רק אביא את מה שסנקה אומר שהוא המחיר של הבטלנות הזאת:
"הבטלנות מביאה גם לידי אותה המדה המתועבה של הרכילות ולידי החיטוט בסודות גלויים ונסתרים, לחקירה בדברים אשר סכנה לספּרם וסכנה אף לשמוע אותם."
יג.
סנקה מצטט את הפילוסוף דמורקיטוס שגם מרקוס אורליוס מצטט את אותו ציטוט בדיוק. ”מי האיש החפץ בחיי מנוחה, הוא לא יעסוק הרבה לא בעניני צבור ולא בענינים פרטיים“. הם מצטטים אותו כאמור "עשה מעט". הכוונה היא לעסוק באיכות ולא בכמות. ולא רק באיכות, אלא עם תכלית נכונה. אז הנפש שלנו תנוח.
ככל שנעשה יותר, ניתן לתוצאות יותר שליטה עלינו. ולפעול בערבון מוגבל: . ”אני נכון לנסוע באניה – אם לא יארע דבר מעכב“. ”אתעלה להיות פקיד – אם לא ימצא מכשול“; ”משא ומתן יש שארויח בו – אם לא יקרב בינתים מה שיפריע“. זה גם חלק מהעקרון המנחה שלא יקרה כלום לחכם שהוא לא צפה אותו. הוא לא מעל לגורל ולמזל. הוא מעל לטעויות של בני האדם. "הן הוא חשב לכתחילה, שיוכלו להמצא מכשולים בפני עשתונותיו. מן ההכרח הוא, כי הצער על שנכזבו מאוויי נפשנו, לא ידכא אותנו כל־כך, אם מראש לא בטחנו במאויים אלה שיצליחו".
לפני שנים נתקלתי במשפט שמובן לי יותר היום אחרי שסנקה מסביר מה עושה אדם חכם. "מה ההבדל בין חכם לפיקח? פיקח יוצא ממצבים שחכם לא נכנס אליהם בכלל".
יד.
אנחנו יכולים להקל על עצמנו מאוד אם לא נצפה. לא נהיה מוכווני תוצאה. אנחנו צריכים לדעת להיות גמישים על פי מה שהגורל מביא עלינו. אנחנו לא צריכים לפחד משינויים כל עוד, לא נושפע מקלות דעת ומידות רעות. אז שינויים לא יהיו לנו קשים.
גם עקשות מביאה לנו צרות. אבל לפעמים המציאות מגבירה את העיקשות שלנו ולפעמים מלמדת אותנו ענווה ומפחיתה את העקשות. אבל קלות הדעת, היא גרועה יותר. אם היא משתלטת עלינו. "למנוחת הנפש שתיהן כאחת רעות: אי־היכולת לשנות דבר, ואי־היכולת לסבול שנוי."
הנפש צריכה לדאוג לעצמה. לא לדברים חיצוניים. ככה הנפש יכולה לבטוח בעצמה כשהיא נתקלת בשינויי הגורל והמזל. הנפש צריכה להכיר את עצמה. מה סגולותיה וחולשותיה. להתרחק מדברים חיצוניים מחלישים ולהתחזק מבפנים. בדומה למה שמרקוס אורליוס כתב לעצמו: "”מתי נפשי... תגיעי להיות שמחה בחלקך ושבעה רצון, בלי הצטרכות, בלי צער... תסתפּקי במה שיש לך ותשמחי על מה שנפל בחבלך“ (מחשבות לעצמי, ספר י’, א‘).
טו.
בפרק 15 עובר סנקה לדבר על הסביבה שלנו. לא מספיק שנוציא את הטרדות מחיינו הפרטיים בלבד. לפעמים אנחנו רואים כאילו אחרים הם רשע וטוב לו. אנשים שעושים עוול ומצליחים. זה נראה שהכל גרוע בעולם והמידות הטובות שאנחנו הסטואים מדברים עליהם כל הזמן, לא עושות כלום. מושחתים ורשעים סביבנו בכל מקום. זה גורם לבלבול ותסכול. אנשים ממש נכנסים לדיכאון מכל מה שקורה סביב. סנקה אומר, שאנחנו צריכים לדאוג לא להיות מושפעים מהרעות של אחרים אלא לצחוק על זה. לראות בעוולות של אחרים כטיפשות. בורות. "צריכים אנחנו להקל עלינו משא המאורעות ולסבול אותם ברוח נדיבה; יותר כדאי לאדם לשחוק על הכל מלבכות על הכל".
זה סוג של מעלה שיש לנו כבני אדם. סוג של כוח על שיש לנו. יכולת לצחוק על המציאות על פני ההתאבלות והתסכול. יש לנו בחירה לעשות את זה. "בלב השוחק עוד נשארה קצת תקוה טובה, והאחר מצטער כאדם סכל על דברים שהוא מתייאש מתקונם.".
שנים התלבטתי עם עצמי האם נכונה האמירה שמותר לצחוק על הכל. זה רק שאלה של טיימינג. אני חושב היום שכן, ההבדל טמון רק בטיימינג למי שאנחנו משוחחים איתו. כלפי עצמנו, אנחנו צריכים להיות בעלי יכולת לצחוק על הכל כולל עצמנו. כמו הבדיחה שראיתי בסדרת הרשת "קומיקאים במכוניות שותים קפה", שם ריקי ג'רוויס מספר לג'רי סיינפלד. על ניצול שואה שנפטר ובשמיים פוגש את אלוהים. הוא מחליט לספר לו בדיחת שואה. אלוהים אומר לו "זה לא מצחיק אותי". אז ניצול השואה אומר לו "I guess you should have been there. כנראה שהיית צריך להיות שם". מבחינת ניצול השואה, הוא צוחק על החוויה. הוא כבר לא מוטרד הוא יכול לצחוק על הכל הוא גם לא עשה שום דבר לא בסדר. לא עשה עוול. הוא לא צריך להיות תחת ביקורת על מעשיו. אלוהים, אולי עדיין לא מקבל את הביקורת והטיימינג לא נכון לספר לו בדיחות כאלה. כי עדיין מתרחשות שואות בעולם, כשאלוהים יקבל את הביקורת, הוא יוכל לצחוק ולא יהיו שואות.
סנקה ממליץ לנו לבחון כל דבר בפני עצמו. כל דבר שהוא שמח עליו או עצוב ממנו. ואז יבחן את מה שאמר החכם ביאון: ”כל מעשי בני־אדם דומים למשחקי הבל, וחייהם אינם נשגבים ונעלים יותר מהגיונותיהם הכלים לריק“. מה שאומר שאנחנו לא צריכים לתת ערך גדול כל כך לדברים. הם לא כאלה חשובים. ההמלצה היותר גדולה של סנקה, היא פשוט לקבל את כל הדברים בשוויון נפש. לא לצחוק ולא לבכות. כדי שלא נצחק על צרות אחרים. זה "עונג שאינו ראוי לאדם".
זה נכון לכל רגש שאינו נחוץ. אל תעשו את עצמכם. לא לעשות כאילו אתם צוחקים, או כאילו עצובים ממשהו או כאילו משתתפים בצער. "עד כה השתרשה מידה מגונה זו, להיות תלוי בדעת אחרים, עד שאף דבר טבעי כמו הצער נעשה לענין של חקוי".
טז.
סנקה אומר שלעיתים מה שחווים אחרים מביא לנו צער. מות גיבורים למשל. עוול שנעשה לאנשים טובים. "בודאי ידכא אותנו מחזה גמול רע כזה, שמשלם המזל.". אנחנו צריכים לראות איך כל אחד כזה התמודד נכון עם הגורל שלו. ולהתרשם מכך. ללמוד מזה. "אם כגבורים סבלו, בקש לך גם אתה אומץ־לב כמוהם". אבל אם הם מתו באופן מביש, האבדה לא גדולה, אומר סנקה. הוא מתכוון כדמות מופת, האבידה לא גדולה.
"או שהיו הגונים – אזי תישר בעיניך צדקתם; או שלא היו הגונים, ואין כדאי לזכור רפיונם. הן לבושה וכלימה יהיה, אם לעומת רוח הגבורה שאנו רואים במות אנשי מעלה, נשאר אנחנו מוגי לב.".
המשפט האהוב עלי בספר הזה הולך כך:
"במידה שהנפש מתגברת היא נעשית מאושרה". או ”בהוסיף הנפש גבורה תוסיף אושר“.
כאשר אנחנו מתגברים על הגורל, על המזל, על מידות רעות, האושר שלנו גדל. ככל שנתגבר יותר, על אחרים ועל עצמינו, נהיה יותר מאושרים. זה נכון גם לאחרים. אם אנחנו רואים אותם מתגברים ונוהגים בגבורה, אנחנו צריכים להגיד על כאלה: " כל אלה בשעה קטנה זכו לחיי־נצח, ובמותם הגיעו למדרגת אל־מות".
יז.
היבט נוסף לטלטלת הנפש שלנו. שגורם לנו לדאגה ועצב. אם אנחנו לא נאמנים לעצמנו ומשנים את ההתנהגות שלנו עבור אחרים. זה כמו כאלה שהחיים שלהם מהודרים רק כלפי חוץ. "יסורים קשים סובל מי שנאלץ להשגיח תמיד על עצמו, ומפחד שמא יתגלה לא כמו שהוא.".
אנחנו תמיד נסבול אם בכל רגע נחשוב ששופטים אותנו. אם אנחנו נאמנים לעצמנו ונוהגים נכון, לא רלוונטי מה חושבים עלינו ולא מעניין. אי אפשר ללכת עם תחפושת כל הזמן. "לעומת זאת מה רבה הנעימות שבחיי איש תמים ופשוט, שונא ההתהדרות ונמנע מלפרכס את מידותיו!".
בסוף כולם רואים הכל. אי אפשר באמת להתחפש ולהיות צבוע. או לא להיות אותנטי. זה לא באמת מגביר את החיבה לאדם שאינו אותנטי כי הוא רוצה שישפטו אותו לא כמו שהוא באמת.
"אבל אין סכנה לצדק, שיגרע ערכו כאשר ישגיחו בו מקרוב. גם כדאי יותר להיות לבוז בחיי תמימות, מלסבול מכאובים בהתחפשות תדירית".
סנקה ממליץ להתבודד כשאנחנו עלולים להיות מושפעים לרעה. כי אנשים לא ראויים עלולים לשבש גם אימון נכון שעושה אדם עם עצמו. לשפר את עצמו. אז נכון לשלב. התרחקות יחד עם אהבת אדם. זה קשה, אני יודע. מצד אחד נרצה להתרועע עם אחרים, מצד שני נדאג לעצמנו ולאופי שלנו. "כשתקוץ נפשנו בהמון הגס נמצא נוחם ביחידות: וכשתהיה היחידות למשא, נשוב אל ההמון".
סנקה גם ממליץ לא לקחת את עצמנו ברצינות מידי. צריך לצחוק. גם על עצמנו. בסדר גם למצוא תחביב או הרגל שמקל על הכובד בחיים האלה. שירה, ריקוד, משחקים, "צריכה הרוח להנפש, וביתר עוז ורעננות אפשר להתעורר אחרי המנוחה.".
אבל יש "הבדל גדול הוא אם אתה נח קצת או פוסק מכל עבודה".
כשהנפש קצת מתרעננת, היא יכולה לקבל מנוחה ולעסוק גם בדברים אחרים ולא רק בטרדות היום יום. נוכל קצת להעשיר את עצמנו. סנקה מסיים באמירה לחברו:
"הנה לך איפוא, סרנוס יקירי, מה שבכוחו לשמור על מנוחת הנפש, להחזיר אותה, ולעצור בעד ההפסדים האורבים לה. אבל עליך לדעת, כי בכל אלה אין די לאנשים, אשר ענין רע כמוס בנפשם, אם לא ישמרו בהשגחה יתירה ובתמידות את לבם התועה.".
אלה הם העצות של סנקה למנוחת הנפש. איך לא לגרום לה לעומס, לטרדות ואיך להתמודד נכון.
אז עד כאן להפעם. אני מאחל לכם שלוות נפש. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments